אבל לתיאורים הללו יש גם ערך ספרותי ופוליטי, כי הם מאיירים את אחת הטענות המרכזיות בספר: בעוד שבמערב הביאה התנועה לזכויות הגייז לקיום תרבות הומואית נפרדת, דווקא בקובה איפשר האיסור על הומוסקסואליות לגייז להפוך את ההתרועעות עם גברים הטרוסקסואלים לחיזיון נפרץ; אלה מצדם, בניגוד למקביליהם במערב, לא נרתעו מבעילת בני מינם, שכן בקובה "ממילא לא נדרש אדם להיות מוגדר כהומוסקסואל כדי לקיים יחסי מין עם גבר". אפשר לקרוא את הטענה הזאת כפשוטה, אבל אפשר גם למצוא בה ניצני ביקורת על אחת המגמות המקובלות באקטיוויזם הפוליטי הגייז-לסבי במדינות ליברליות. דווקא הניסיון לזכות בהכרה חברתית ופוליטית גורם להומואים להתבדל ולהסתגר - ובכך הם רק מדירים מההוויה הגייז את מי שאולי היו יכולים ליטול בה חלק, אילו היא רק היתה נשארת במעמדה החתרני והמוצנע כ"אהבה שאינה מעיזה לנקוב בשמה". מצד אחר, כתיבתו של ארנס על הומוסקסואליות אינה סובלת התייפייפות והצטעפות: היא גלויה, כנה ואינה נמנעת ממה שעלול להצטייר כאישוש לסטריאוטיפים שגורים על גייז. סקס עם גברים סטרייטים, סקס עם קטינים, סקס קבוצתי, סקס עם חיות, סקס בתשלום, אפילו סקס עם נשים - כל אלה ממלאים נפח לא מבוטל בתיעוד קורותיהם של הסופר וחבר מרעיו. אך בעיקר נהנה ארנס לספר על משכביו עם נציגי זרועות המשטר, בהם קצין משטרה צעיר שבא לביתו ולאחר שהתעלסו, "התלבש בניחותא, שלף תעודה מזהה של עובד מחלקת הסדר הציבורי ואמר לי: 'תתלווה אליי. אני עוצר אותך כי אתה אוחצ'ה'". ואמנם בקובה, בדומה למשטרים טוטליטריים אחרים, זרעי הסכנה טמונים בכל מקום אפשרי: כפי שגילה ארנס, כל אדם הוא מלשין או סוכן חרש בפוטנציה (כולל רבים ממי שהחשיב לחברים, שלא לדבר על סופרים עמיתים). לכן, לאחר שנאסר עליו להשמיע את קולו הספרותי, הוא החביא את פרי יצירתו, הבריח את ספריו למערב כדי שיתפרסמו שם ולעתים נאלץ לכתוב את כתבי היד שלו כמה פעמים מפני שנתפסו והוחרמו. כך קרה לגרסה הראשונית של האוטוביוגרפיה: ב-1974, אחרי שנכשל ניסיונו להימלט לבסיס הצבא האמריקאי בגואנטנמו, הסתתר ארנס בפארק לנין בהוואנה והחל לכתוב את זיכרונותיו תחת כיפת השמים. "הכותרת 'לפני שיירד הלילה' התאימה לזיכרונות האלה", לדבריו, "כי כתבתי אותם עד שירד הלילה ובהמתנה ללילה האחר שציפה לי אחרי שנלכדתי בידי המשטרה". ובכל זאת, פעם אחר פעם מטילה הספרות לעברו חבלי הצלה; למשל, כשנכלא למשך כמעט שנתיים מפני שנחשד כ"סכנה לחברה", מצא ארנס ביטוי לדחף היצירתי כשניסח בעבור אסירים אחרים את מכתביהם ליקיריהם. גם אחרי שחרורו אסר עליו שירות הביטחון לצאת מהמדינה, אלא שהוא הצליח במפתיע להשתחל להמונים שהורשו לעזוב את קובה דרך נמל מריאל ב-1980, במבצע להוצאת "גורמים אנטי סוציאליים ובלתי רצויים". הוא קיבל את אישור המשטרה, אך חשש כי שירות הביטחון שוב יסכל את הימלטותו. בתור לביקורת הדרכונים בנמל בידי קצין שירות הביטחון, הוא נטל לידיו עט "וכיוון שפרטיי בדרכון נכתבו ביד, והאות e שבשם Arenas נרשמה צרה וסגורה, הוספתי לה נקודה למעלה והפכתי אותה ל-i ואת עצמי לרינלדו ארינס". בשם הזה חיפש אותו קצין הביטחון ברשימותיו אך לשווא, וכך נשזרה בדרכו אל החופש ההכרה כי לא תמיד כדאי ללעוג למי שמקפידים על קוצו של יו"ד. ארנס מת לפני שהתברר כי חלומו הגדול, שהעם הקובני ימגר את משטרו של פידל, התגשם, ולפני שהמנהיג הוותיק פינה את מקומו בתחילת השנה לאחיו, ראול קסטרו. בין השינויים שהשליט החדש הנהיג לאחרונה היו לא רק הזכות שניתנה לקובנים להחזיק בחפצים מערביים מסוימים, אלא גם התרת ניתוחים לשינוי מין, ועוד במימון המדינה; לראשונה גם צוין השנה בקובה יום המאבק הבינלאומי בהומופוביה. מאתר: HAARETZ.CO.IL